אחד מהסיפורים שתמיד יציתו את דמיוננו הוא הסיפור על השחקן, הצייר, התסריטאי וכן אפילו על האדריכל שמחליטים יום אחד לעזוב את עיר הולדתם ולנסות את מזלם בעיר הגדולה. בהתחלה הגיבור צריך לעבוד בפרך, כדי לממן את מגוריו ולפעמים גם את לימודיו בעיר הנחשקת, אך לאחר מסכת של ייסורים – שכמובן אינה מצליחה לשבור אותו – הוא מתגלה הופך למפורסם – וכל השאר היסטוריה.

אך מה קורה כאשר המגורים ושכר הלימוד ב"עיר הגדולה" הופכים לנטל בלתי אפשרי? האם בקרוב לא נשמע יותר סיפורי הצלחה כאלו? האם בעוד 10 שנים לונדון "העיר הגדולה" של בריטניה עדיין תישאר בירת היצירתיות, התרבות והאמנות?

זו הייתה הסוגיה שהעסיקה את האדריכלים הלונדוניים Tomaso Boano & Jonas Prišmontas

עם הגידול המשמעותי בתשלום דמי שכר הלימוד ועם מחירי השכירות הגבוהים, לדעת האדריכלים, יש סיכוי שלונדון (שתמיד הייתה מקור משיכה למוחות יצירתיים), תהפוך לעיר שבה ה"יצירתיות" תהייה שייכת רק לאנשים שיכולים להרשות לעצמם השכלה ומגורים ללא הכנסה קבועה.

על פי המשנה של טומס וג'ונס היצירתיות אינה צריכה להיות קשורה למעמד חברתי. היא נובעת מתוך האנשים ולכן אותם אנשים צריכים לקבל את ההזדמנות לחקור, להתנסות, לבדוק… וכדי לעשות זאת הם זקוקים ל"מקום ליצור" במחיר סביר.

התשובה של משרד האדריכלים הלונדוני באה בדמות החלל המודולרי Minima Moralia’  שהוא מניפסט של תקווה חברתית.

המייצב שקיבל את שמו מיצירת המופת Minima Moralia– השתקפות של חיים פגומים – של הפילוסוף תאודור אדורנו – הוא מעין סטודיו מינימליסטי שמיועד לשימושם של מעצבים, פסלים, ציירים, מוסיקאים ויוצרים אחרים.

הסטודיו המודולרי הותאם במיוחד לגגות, לחצרות אחוריות, ולשטחים אחרים ברחבי העיר לונדון שלא נעשה בהם שימוש. פרויקט זה הוא מעין "דיקור סיני" שנועד ללחוץ על ה"נקודות החלשות" ולהכניס אנרגיה חדשה לתוכן.

מלבד הניצול של שטחים "עזובים", תפקידו של החלל הצפוף הוא גם לסנן את המיותר ולהשאיר מקום לדבר אחד בלבד – יצירה אמנותית.

המבנה עשוי ממסגרת פלדה מודולרית שיוצרת תבנית ריקה שלה תצורות פנימיות רבות; מדפים, שולחנות כתיבה, אורות מלאכותיים ואפילו וילונות.. בהתאם לצרכים המשתנים של האמן.

מטרה נוספת של Minima Moralia  היא ליצור אינטראקציה חדשה עם העולם הפנימי של האמן ועם העולם החיצוני. הפתחים של המבנה תוכננו כדי להעניק לאמן מגוון של אפשרויות לתקשר עם העולם החיצון.
המבנה המינימליסטי העירום שכולל שלד מבני, גג, רצפה ומעטפת חיצונית שקופה – תוכנן כדי לתקשר ולבסס מערכת יחסים הוליסטית בין האמן לסביבתו. במקביל, המבנה מתנהג כמו 'חלון הצצה' לתוך המוח האמנותי, החלל מאפשר מבט ממוקד לעבר תהליך היצירתית ולמלאכה הנעשית בתוכו.

החופה של המבנה היא מחיצה נפתחת שאפשר להרימה. הצוהר הפתוח מאפשר זרימה חופשית של אור השמש ואף חיבור אל הכוכבים והשמיים שמעל ליצירת קשר ישיר בין המבנה לבין הסביבה בה הוא נמצא.

מי מאתנו לא היה רוצה להגיע למקום נטול הסחות דעת שכל כולו נועד כדי לאפשר לנו ליצור, ואם החלל הזה נמצא בלב ליבה של העיר הגדולה – אפשר בהחלט לומר שעבור האמנים שבנינו מדובר בפתרון מושלם.

www.tomasoboano.com

www.jonasprismontas.com